החלטה בתיק רע"א 5037/05

1.         בפניי הונחו שתי בקשות. הראשונה (רע"א 5037/05), בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 21.4.05 (כב' ס' הנשיא ג' גינת, וכב' השופטות ש' שטמר וב' בר-זיו) בו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה מיום 22.4.2004 (כב' השופט ר' סוקול). הבקשה השנייה (רע"א 5040/05) הנה בקשת רשות ערעור על פסק דין נוסף של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 21.4.05 (ע"א 2131/04, כב' ס' הנשיא ג' גינת, וכב' השופטות ש' שטמר וב' בר-זיו) בו נתקבל חלקית ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה מיום 21.12.03 (ת"א 7990/02, כב' השופטת י' וילנר) אך נדחתה תביעתה למתן צו מניעה האוסר על מעבר ברגל בחלקת המקרקעין נשוא הבקשה.

2.         בין בעלי הדין ניטשים מאבקים משפטיים כבר שנים מספר וסיומם, כך נדמה, אינו נראה באופק. עובדות המקרה פורטו בהרחבה בהחלטות הקודמות של בית המשפט בעניינם של הצדדים, אך לצורך ההכרעה בבקשה אדרש להן בקצרה.

3.         המבקשת ובעלה המנוח התקשרו עם המשיבים בשנת 1965 בעסקים משותפים. בין היתר, הקימו בני הזוג בשנת 1996 חברה קבלנית (להלן: החברה הקבלנית) וחברה נוספת בשם יובל אור (טבעון) בע"מ. זו האחרונה רכשה חלקת מקרקעין במרכז טבעון ועליה הוקם מבנה בצורת "T" ששימש לחנויות, עסקים ובית קולנוע. בעבור השנים חלקה זו פוצלה ותחתיה נוצרו שתי חלקות מקרקעין - חלקה 493 וחלקה 492/5. על חלקה 493 הקימה החברה הקבלנית מרכז המשמש למגורים ומסחר ולבעלי הדין נכסים שונים בו. על חלקה 492/5 נבנו יחידות מסחר שונות שנמכרו לצדדים שלישיים. עוד הוקם על החלקה מבנה ששימש כבית קולנוע ושהזכויות בו רשומות על שם המשיבה 2 בלבד. מבנה זה, שעומד במרכזו של הסכסוך המשפטי בין בעלי הדין, החל משנת 1995 לשמש כמרכול.

4.         תחילתם של ההליכים המשפטיים בין הצדדים בפסק דינו של בית משפט השלום ב- ת"א 12914/95, 22417/97 (כב' השופט י' דר. להלן: ההליך הראשון). בהליך זה תבעה המבקשת את המשיבים ואת החברה הקבלנית ועתרה למתן צו מניעה קבוע שיאסור על המשיבים או על כל מי שקשור בהם, להיכנס לחלקה 493. המשיבים הגישו תביעה שכנגד וביקשו להצהיר על קיומה של זכות מעבר בחלקה 493. בית המשפט קבע כדלקמן:

"תוכנה של זיקת הנאה או של הסכמה אחרת לשימוש במקרקעי האחר, עולה מן המסמך שנעשה, ובהעדר מסמך, מראיות בעל פה. הוכח לי שהצדדים התכוונו למעבר חופשי של הולכי הרגל בחלקות. לשני הצדדים היה עניין בהסדרת מעבר כזה".

ובהמשך הדברים, בהתייחסו לזכות המעבר בחלקה על ידי כלי רכב, ציין בית המשפט כך:

"גם אם ניתן לפרש את נספח יא' 8 לת/8 כהסכמה לחופש מעבר בשבילים, לא  ניתן לראות במסמך התחייבות למעבר כלי רכב ולא ניתן להרחיב אותה בפרשנות כלשהי, כך שההסכמה תחול על מעבר לכלי רכב. לא הוכח בפני קיומו של הסכם המתיר מעבר של כלי רכב בחלקה 493, לשטח".

בסיכומם של דברים, קיבל בית המשפט את תביעת המבקשת והורה למשיבים להימנע ממעבר כלי רכב בחלקה 493. כמו כן, דחה בית המשפט את התביעה שכנגד.

3.         שני הצדדים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי (ע"א 4277/99, 4270/99, כב' סגן הנשיא י' יעקבי-שווילי וכב' השופטים ס' ג'ובראן וי' גריל). המבקשת ערערה על כך שבית המשפט אפשר מעבר הולכי רגל בין החלקות ואילו המשיבים השיגו על כך שבית המשפט אסר על מעבר כלי רכב בחלקה 493. בית המשפט המחוזי דחה את שני הערעורים. כן נדחתה בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי המבקשת לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

רע"א 5037/05

4.         במסגרת ההליך הנוכחי הגישו המשיבים תביעה לבית משפט השלום (ת"א 29949/00, כב' השופט ר' סוקול) ובה טענו, כי למרות הכרעתו של בית משפט השלום בהליך הראשון שהתנהל בין הצדדים, המבקשת עקרה חלקים נרחבים מדרך אספלט ששימשה לצורך מעבר הולכי רגל. אשר על כן ביקשו המשיבים מבית המשפט שיורה למבקשת שלא להמשיך בהריסת השביל ולהימנע מכל הפרעה למעבר הולכי רגל כאמור. בית המשפט קיבל את התביעה, לאחר שאף ביקר במקום, ופסק, כי במסגרת ההליך הראשון קבע בית המשפט "נחרצות" ש"בין הצדדים הושגה בעבר הסכמה המאפשרת מעבר הולכי רגל מחלקה 493 לכוון בית הקולנוע ולאחר מכן למרכול". משהפכה קביעה זו חלוטה אין להרהר אחריה ולכן מנועה המבקשת לחסום מעבר הולכי רגל בחלקה.

            ערעורה של המבקשת על פסק דינו של כב' השופט ר' סוקול נדחה, כאמור, על ידי בית המשפט המחוזי בנמקו, כי השגותיה של המבקשת נוגעות, רובן ככולן, לקביעותיו של בית המשפט בהליך הראשון שהתנהל בין הצדדים.

מכאן הבקשה שבפניי.

5.         לאחר שעיינתי בהחלטות השיפוטיות שניתנו בעניינם של הצדדים ובטיעוני המבקשת, אני מוצאת שדין הבקשה להידחות. אכן, עיקר טענות המבקשת נוגעות לפסק הדין שניתן בהליך הראשון שניהלו הצדדים. פסק דין זה הפך חלוט לאחר שבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחתה על ידי בית משפט זה. טענות המבקשת, מכל מקום, אינן מעלות כל סוגיה משפטית עקרונית שחשיבותה מצדיקה לקיים בעניינה ערעור שני. אשר על כן, ולו מסיבה זו כשלעצמה, דין הבקשה להידחות.

            גם לגופם של דברים, ומעבר לנדרש, איני מוצאת טעם רב בטענות בא כוח המבקשת. בפסק הדין הראשון שניתן בעניינם של הצדדים נקבע על ידי כב' השופט י' דר, כי בין בעלי הדין הושגה הסכמה לגבי מעבר הולכי רגל בין החלקות. קביעה זו מעוגנת בראיות שהובאו בפני בית המשפט ומשהפך פסק דינו של בית המשפט לחלוט אין מקום להשיג עליו.

רע"א 5040/05

6.         המבקשת הגישה תביעה נוספת נגד המשיבים לבית משפט השלום (ת"א 7990/02) בה עתרה למתן צו מניעה האוסר על המשיבים מעבר בחלקה 493 הנ"ל. כמו כן עתרה המבקש לחייב את המשיבים בפיצויים בסך 250,000 ש"ח  בגין נזקים שנגרמו לה, כך על פי הנטען, עקב מעבר בחלקה.

            בית משפט השלום הורה על סילוק התביעה על הסף מפאת היעדר יריבות, היעדר עילת תביעה והיעדר זכות תביעה לתובעת (בש"א 6989/03, כב' השופטת י' וילנר). זאת, היות והבעלים הרשומים בחלקה הנה החברה הקבלנית ולא המבקשת. על כן, הכוח לתבוע כאמור נתון למפרק החברה הקבלנית, אשר מצויה בהליכי פירוק,  ולא למבקשת עצמה.

            ערעורה של המבקשת על פסק הדין נתקבל על ידי בית המשפט המחוזי ככל שהדברים נוגעים לתביעה הכספית שהגישה המבקשת (ע"א 2131/04). בהקשר זה נקבע על ידי בית המשפט, כי "בין הצדדים להליך עסקינן בזכויות אישיות וממילא אין מקום לטענת המשיבים בדבר היעדר יריבות". אשר על כן הורה בית המשפט להשיב את התיק לבית משפט השלום על מנת שזה ידון בתביעת המבקשת למתן פיצויים. עם זאת, על אף העובדה שבית המשפט קיבל את ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום, משיגה המבקשת על קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה בין הצדדים לבקשה נוצר מעשה בית דין בכל הנוגע לזכויות המעבר בחלקה 493. על פי הנטען, נתפס בית המשפט המחוזי לכלל טעות בקביעתו זו, היות וסוגיית זכויות המעבר עודנה תלויה ועומדת בפני בית משפט זה אשר נתבקש ליתן רשות ערעור ברע"א 5037/05 (הבקשה הראשונה שנדונה בהחלטה זו). לפיכך, נתבקש בית המשפט, במסגרת רע"א 5040/05, להשהות את הדיון בהליך הנוכחי עד להכרעת בית משפט זה ברע"א 5037/05 הנ"ל.